Search

An interview with - Yael Moskovich, a volunteer in Fair Planet - Hebrew


ראיון של מגזין ''קו למושב'' עם יעל מוסקוביץ, מדריכת חקלאים בצוות

.העמותה באתר הארמיה

בראיון היא מספרת על אופי ההתנדבות ומודל העשייה באתיופיה וכמובן

חוויית ההתנדבות שלה

בת כמה את

25

באיזה מושב גדלת ואיך זה לגדול במושב על גבול מצריים? האם מרגישים את הקרבה לגבול?

נולדתי וגדלתי במושב קדש ברנע שנמצא בפתחת ניצנה שעל גבול מצריים. במועצה האזורית רמת נגב. אני חושבת ומרגישה שהקרבה לגבול לא השפיעה במיוחד על חיי במושב. הגבול עם מצרים עד השנים האחרונות ולאחר הסכם השלום לא היה מסוכן במיוחד. בשנים האחרונות יש מתיחות קלה, מסתננים שעברו את הגבול, דעאש באזור, ועוד.. אבל כשגדלים לתוך המציאות הזאת זה הופך להיות חלק מהשגרה. לא זוכרת שהקרבה לגבול השפיעה על החיים שלי במושב.

ספרי על ילדותך במושב

מושב קדש ברנע הוא מושב מאוד קטן, 60 משפחות שכולם מכירים את כולם.

בשכבת הגיל בה גדלתי היינו רק שתי בנות. מה שגרם לחברויות רבות בכל הגילאים השונים. אני מרגישה שזכיתי לגדול במושב שהוא משפחה. חוגגים את החגים ביחד. ארוחות שבת אוכלים ביחד. חתונות ואירועים- ביחד. זה לא מובן מאליו. החברים שגדלתי איתם במושב הם משפחה עבורי ואני יודעת שאהיה שם עבורם והם עבורי תמיד.

מבחן התוצאה היא לראות מושב שקיים רק 38 שנה וכבר יש בו שלושה דורות שגרים במושב. ואחוזים מאוד גבוהים של בנים חוזרים שחזרו למושב להיות חקלאים ולגדל כאן את הילדים שלהם, וליהנות מחינוך, תרבות ואווירה

משפחתית

הקושי בילדות במושב, לפחות עבורי, היה המרחק הגדול מכל מקום אחר. מי

שאין לו רישיון ורכב מתקשה מאוד לצאת מהמושב. אני בגיל 15 יצאתי ללמוד בפנימייה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון. שם הכרתי המון חברים מאזורים שונים בארץ, המרחק של המושב מכל מקום אחר הקשה עלי בתור ילדה להתנייד בקלות מהבית והמושב בתחבורה ציבורית.

במה עוסקת משפחתך?

הורי הם ממייסדי מושב קדש ברנע משנת 1977 שאז היה עוד בסיני לפני 38 שנים. היום, אבי, יענקלה מוסקוביץ' מנהל את מו"פ החקלאים במועצה האזורית רמת נגב כבר 25 שנים. אמי, עדינה מוסקוביץ ניהלה את אולפן העולים בקהילה החינוכית ניצנה במשך 10 שנים וכיום מאמנת אידית ומשפחתית ומנחת קבוצות הורים וקשישים. כמו כן, מתנדבת במד"א ובכלא קציעות בהנחיית אסירים וכמובן סבתא במשרה מלאה לשתי נכדות. אחי הגדול, ברק,35 בן חוזר למושב ומגדל תרנגולי הודו. נשוי לשירן ואבא לנטע וניר. אחי גיא 32 צייר, ולומד בישיבת מכון מאיר בירושלים.

היכן שירתת בצבא? מה עשייתך לאחר השירות הצבאי?

לפני הצבא עשיתי שנת שירות 'בעמותת קדימה' שהינה חלק מעמותת "לשובע". עבודה בבית נוער בעיר יבנה עם אוכלוסייה שרובה מעולי אתיופיה. בית נוער לילדים בגילאי 10-17 שמגיעים לאחר בית הספר לשיעורי העשרה, ארוחה חמה ועזרה בלימודים. לאחר שנת השירות התגייסתי לחיל החינוך ושירתי כמש"קית חינוך בגדוד הפיקוד של חיל השריון בשיזפון המכשיר מפקדים וקצינים.

לאחר הצבא עבדתי כסייעת בגן ילדים במושב במשך כמעט שנה ולאחר מכן יצאתי לטייל במזרח למשך חמישה חודשים. אחרי הטיול עברתי לגור בירושלים והתחלתי לימודי תואר בחינוך מיוחד במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין שבבית הכרם. אחרי שנתיים לימודים (מתוך 4 שנים) החלטתי להשהות את הלימודים למשך שנה.

איך שמעת והגעת להתנדבות בפייר פלאנט?

סיימתי שנה שנייה במכללה ע"ש דוד ילין שבירושלים בלימודי חינוך מיוחד. הלימודים היו מאוד מעניינים ומאוד מעשירים והרגשתי שחינוך מיוחד זה התחום שאני רוצה לעסוק בו. למרות שהלימודים במכללה היו מאוד מתאימים עבורי הרגשתי שאני זקוקה להפסקה ולשינוי בשגרה הסטודנטיאלית זאת כדי לחזור אליהם בטוחה יותר אחר כך.

אני מאמינה שלהתרחק מהמסלול בו אתה נמצא ולהסתכל עליו מזווית שונה רק מעצים את הרצון להמשיך בעשייה בו אחר כך. החלטתי לעשות שנה הפסקה מהלימודים אך רציתי שהשנה לא תהיה לחינם. רציתי לחוות משהו שונה ולהתנסות במשהו שעוד לא עשיתי קודם. בהתחלה חשבתי על התנדבות בחינוך (התחום שבו אני עוסקת כל הזמן) מצאתי כל מיני התנדבויות בחינוך באפריקה שעניינו אותי. בזמן החיפושים נתקלתי ברשת במאמר שמישהו כתב ביקורת על ההתנדבויות באפריקה. ממנו הבנתי שההתנדבויות האלה, שנהיו כל כך מבוקשות ופופולריות כיום, יכולות להיות מאוד זוהרות מבחוץ "אני התנדבתי באפריקה ועזרתי לחלשים" אך הן בעצם פוגעות באוכלוסייה, מבזבזות כספים על מתנדבים שרוצים את השם הנפלא של מתנדב במדינות מוחלשות ובסופו של דבר יותר מזיקות ממועילות למדינות המתפתחות. מאוד התחברתי לדברים והבנתי שאני לא רוצה להגיע לבית יתומים או מרכז לילדים באפריקה להתחבר ולהיקשר לילדים למשך חודשיים-שלושה חודשים ואחר כך לנטוש אותם ולהגיד שעשיתי משהו טוב. שתרמתי. החלטתי שאני רוצה למצוא התנדבות אחרת, שבה כן אוכל לתרום, באמת, גם לעצמי וגם לכלל וככה הגעתי להתנדבות של פייר פלאנט דרך חיפוש באינטרנט. חשבתי שזאת הזדמנות מדהימה להתנסות בתחום שמעולם לא נגעתי בו, חקלאות. ודרך החקלאות להתחבר למקומיים ,להכיר ולעזור לשפר את איכות החיים שלהם וגם ללמוד על התרבות באתיופיה ולחיות כאן בתנאים המקומיים.

במיונים הראשונים להתנדבות הבנתי כמה חבל ועצוב שאין לי פיסה של ידע בתחום שאני חיה בו ומוקפת בו כל חיי. מושב קדש ברנע הוא מושב חקלאי! חקלאות היא 90% מתחום העבודה במושב. הורי היו חקלאים כל חייהם. אני זוכרת את עצמי נוסעת עם אבא שלי בטרקטור לרפת. ואין לי שום ידע. לא על גידול ירקות ,לא על מחלות ומזיקים ,לא על השקיה ובטח שלא על עגבניות שזהו הגידול הנפוץ ביותר באזור שלנו. (אני חושבת שכל בת ובן מושב צריכים ידע בסיסי בחקלאות). הגעתי למיונים של הפרויקט והודיתי בלב שלם שאני מושבניקית גאה חסרת ידע בחקלאות. שאבא שלי מנהל מו"פ (מחקר ופיתוח חקלאי) רמת נגב ואני לא יודעת מה זה קימחון וחלפת (מחלות עלים), הדלייה או דישון.

למה דווקא אתיופיה?

פרויקט פייר פלאנט פועל רק באתיופיה כרגע, מזה חמש שנים.

רציתי להגיע לאפריקה כי עדיין לא הזדמן לי להגיע לכאן וחיפשתי חוויה אחרת שעוד לא התנסיתי בה. אחרי שקראתי על פייר פלאנט הבנתי שאני רוצה לקחת חלק בפרויקט שנמצא באתיופיה. עברתי את תהליך המיונים בהצלחה וכך הגעתי לאתיופיה.

זוהי מדינה כל כך מעניינת ושונה מבחינה תרבותית. למדתי כל כך הרבה על התרבות, האנשים וההבדלים בין אורח החיים שלנו בישראל לעומת החיים כאן באתיופיה. היחס הבין אישי ששונה כאן ממדינות המערב. למשל, עמידה בזמנים, כל כך שונה תרבותית. אני יכולה לקבוע ביקור חקלאים ב9 בבוקר ( 3 בבוקר בזמן מקומי- כאן הספירה ב1= 7 בבוקר) והם יגיעו ב10 ועוד ירצו לשתות קפה לפני שניסע ולא יתנצלו על האיחור, כי כאן זה בסדר לאחר. על כל שאלה של כן ולא הם תמיד יענו כן ( גם אם הם מתכוונים ללא) כי הם ירצו לרצות אותך ולשמח אותך אז התשובה תמיד תהיה חיובית כך יוצא מצב שאני שואלת מישהו אם נוכל להיפגש מחר והוא יענה לי שכן. יגיע מחר והפגישה לא תתקיים. אבל הכוונה שלו מראש הייתה טובה. השנה כאן היא 2009 ולא 2017. עדיין לא ממש הבנתי למה. ויש להם בערך כל יומיים חג אחר. יש להם כאן טקס לקפה והפסקה של שעתיים כל יום בין 12-14. והכל כאן כל כך שונה ומיוחד. לקח לי בערך חודש רק להבין את אורח החיים כאן ולנסות להשתלב בו

האם תמיד ידעת שתרצי לעשות משהו מיוחד?

קשה לי לומר שאני עושה משהו מיוחד. זאת פשוט עוד בחירה וחוויה שבחרתי לקחת בה חלק. אני מאמינה שהחיים מאפשרים לכל אחד לעשות כל מה שעולה על רוחו. לפעמים לאנשים קשה לצאת מהמסלול המוכר והבטוח ( בי"ס, צבא, לימודים, חתונה, עבודה וגידול ילדים.) אין לי בעיה עם המסלול הרגיל מי שטוב לו עם הדרך הזאת ומרגיש מסופק ושלם זה מבורך. אני מרגישה שהחיים מאפשרים לי להתנסות בכל כך הרבה תחומים, אז למה לא... החיים הם אוסף של חוויות ואם אני יכולה לעשות טוב לאנשים על הדרך אז זאת המטרה שלי בחיים.

אני חושבת שפייר פלאנט הוא פרויקט שבאמת מאפשר למתנדבים בו לעסוק בעשייה חשובה וערכית שיכולה לתרום כל כך הרבה לאוכלוסייה כאן באתיופיה ללא מטרת אינטרס אישי. אני מרגישה שכל יום כאן מאתגר, מלמד ומעשיר את המתנדב ומאפשר לו לתת את ה100 אחוז מהיכולות שלו ומעבר כדי להשפיע ולעזור לחקלאים. אני מודה על ההזדמנות לקחת חלק בתהליך שנעשה פה.

ספרי על הכשרתך ועל לימודי החקלאות לקראת ההתנדבות בפרויקט

אני זוכרת ששבועיים לפני הטיסה הוסיפו אותי לקבוצת הווטצאפ של המתנדבים שנמצאים באתיופיה. פתאום שלחו כל מיני תמונות של עלים נגועים במחלות חורים בעגבנייה, התחילו להתייעץ שם בכל מיני מילים שלא הבנתי . תפסתי את הראש ואמרתי לאן אני מכניסה את עצמי? מה אני מבינה בכלל בכל זה. איך אני אצליח לייעץ לחקלאים ועוד באתיופיה איך לגדל עגבניות. איך בכלל קיבלו אותי להתנדבות?

בדרך כלל אני יודעת שהמתנדבים עוברים הכשרה עוד בארץ אבל בגלל שאני הגעתי הישר מטיול בהודו לא היה לי זמן לעבור סמינר בארץ והייתי צריכה לצמצם את הפער של הידע מכאן.

הגענו ביום הראשון אחרי טיסה מישראל, ישר לביקור חקלאים בכפר יחד עם המתנדבת, עדי ( או בשמה המקומי עדו) שהייתה שבועיים לפני סיום ההתנדבות. נסענו במשך שעה ל'קבלה' (ב' סגולה) כפר, אספנו בדרך כל מיני מקומיים. לא הבנתי איפה אני לא הבנתי מה קורה ועדו הרגישה כל כך בטוח. הגענו ל"שדה" של חקלאי. בתור מושבניקית ישראלית ציפיתי לראות לפחות 50 דונם של עגבניות, לא ציפיתי לחממה אבל בטח שלא ציפיתי לפחות מדונם. כל שדה של חקלאי הוא בערך דונם לכל היותר. החלקה מושקית בשיטת הצפה של תעלות בין ערוגות. עדו ישבה עם כל החקלאים והסבירה להם איך לרסס נכון את השדה כשיש מחלה. ( החקלאים מרססים עם מרססי גב של 15 ליטר. ) הסתכלתי עליה בהערצה, לא הבנתי מאיפה יש לה את כל הידע. ועוד באנגלית אמהרית ואורומית ביחד. ( השפה הרשמית באזור זה באתיופיה היא אורומית, רוב הכפריים לא יודעים בכלל אמהרית, בטח שלא אנגלית).

לא הבנתי איך אני הולכת להיות במקומה ממש עוד שבוע. איך אעמוד בביטחון מול חקלאי ואמליץ לו מה נכון ולא נכון לעשות. אני הגעתי להתנדבות בערך שלושה שבועות לפני שחילקו שתילים לחקלאים ( השתילים מגיעים מחברת ג'ויטק שבאדיס אבבה).

בשבוע הראשון הסתובבתי ביחד עם אשל הרכז של הפרויקט ולמדתי כיצד להעביר ביקור בשדה של חקלאי, בשלב הראשון הסתובבנו בשדות של החקלאים כדי לדאוג שיכינו את האדמות לקראת שתילה. כל המידע שהייתי צריכה לדעת בינתיים היה ערוגה 80 ס"מ (שאדטם- אורומית) תעלה 40 ס"מ ( אפורטם- אורומי